כשהייתי סטודנטית בתואר הראשון שלי, נכשלתי בקורס מבוא לפיסיקה. כשלון מפואר מה שנקרא. 26 נקודות. כן מתוך מאה. תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי – פיסיקה זה לא בשבילי.
תשמעו זה היה ענין, למדתי לתואר בהנדסת תעשיה וניהול ותכנית הלימודים הייתה רוויה בקורסי מבוא מקשת המקצועות, חוץ מאותו מבוא לפיסיקה גם חיכו לי בפינה קורס בפיסיקה א' ופיסיקה ב', מבוא לחשמל, מבוא למכניקה ועוד ועוד.
מה עושים עם ציון כזה אתם שואלים..? ניגשים למועד ב.
וניגשתי. קיבלתי 28.
שוב תפסתי את הראש והבנתי את התוצאה.. אין ברירה, כדי לא לפספס שנתון אני חייבת לגשת לקורס קיץ. בקיץ! בבאר שבע! ובזמן שהחברים שלי חזרו למרכז, לעבוד, לטייל וסתם לנוח, נשארנו, 2 חברים טובים שנכשלו גם הם ואנוכי ללימודי פיסיקה מרתקים (או שלא… תלוי למי) באוניברסיטת בן גוריון.
לא אספר לכם שהקיץ הזה היה ממש כיפי, ושהפכנו את הלימון ללימונדה ולקחנו עוד קורס כדי לתת פור לשנה שאחרי. כבוגרת אוניברסיטת בן גוריון, מודה, הזיכרונות מתוקים.. אבל הציון בפיסיקה…
נחשו כמה קיבלתי. וחרשתי. תאמינו לי חרשתי. וסבלתי באותה נשימה.. אצלי בראש נתקע, פיסיקה זה קשה.
קיבלתי 40. אז מה עושים אתם שוב שואלים..? ניגשים שוב, אין ברירה.
והפעם התמזל מזלי והמועד היה יחסית קל (אולי המרצה ריחם עלינו אין לדעת) וקיבלתי 93! 93!
אני חוזרת. 93! אתם חושבים שהשתנתה דעתי על מקצוע הפיסיקה? ממש לא.. אני בורחת ממנו כמו מאש. גם ביתר הקורסים שהיו בנושא עשיתי את המקסימום , השגתי את ציון העובר 56 והמשכתי הלאה.
אבל. וזה אבל גדול…! אילו הייתי מקבלת 93 בקורס בתכנות, תאמינו לי שהייתי ניגשת למועד ב, כי בתכנות הייתי אלופה! וכשאתה אוהב משהו מכל הלב אתה פשוט לא מתפשר. בכל פרויקט מחדש ששאב מאיתנו שעות מעבדה מרובות, פרחתי. לא חישבתי שעות שינה ואפילו נהניתי. זה קרה גם בקורסים נוספים. בדיוק כמו שלא קרה במבואות השונים לחשמל ומכניקה.
אולי גם לכם או למי מילדיכם יש את המקצוע הזה שפשוט לא הולך בו. המוטיבציה נמוכה וחוסר ההצלחה אולי משחזר את עצמו. כאנשי חינוך נהיה שם עבורם כדי לעזור, לחזק, לעודד להתגבר על האתגר במירב המאמצים שלהם. זה לא אומר שהם יקבלו 93, ייתכן שדווקא באותו מקצוע הציון הכי טוב שהם יגיעו אליו הוא 60 וזה בסדר, אבל, וזה אבל גדול...אנחנו פה, בין היתר, כדי שהם יגלו במה הם מצוינים!! לא פחות. באיזה תחום הם מרגישים אלופים. מתי הם פורחים, מתפתחים, מרגישים שייכים ותורמים.
האם כשהם לומדים אומנות? או של"ח? האם כשלומדים באופן עצמאי תואר באחת מתוכניות האקדמיה או כחלק מקהילה? אולי כשהם מובילים ומנהיגים אחרים למען מטרה כלשהי?
שאיפה למצוינות היא לא תכונה מולדת. זו תכונה נרכשת שיש לפתח ולשמר. כדי להיות מצוין אני משקיע, מתמיד, מעמיק בידע ומפתח מיומנויות, אני סקרן, מנסה לפתור בעיות וליישם ביצירתיות. וחשוב מכל, אני מפתח חוסן, מתמודד עם אתגרים ולא חושש מהם, תחושת הערך שלי עולה ואני לוקח מהחוויה כולה כלים להמשך מסע חיי.
אם נשכיל להאיר לכל ילד את התחום בו הוא מצוין, האדוות יהיו רבות. ילד שטוב לו מאיר לאחר, השקעה וחתירה למצוינות דובקת גם באחרים, הסביבה נתרמת ותחושת השייכות של כולם עולה.
מצוינות היא שפה. ערך. תרבות ארגונית.
האם עשיתי את הטוב ביותר כדי להגיע להישגים יוצאי-דופן?
בתחומי בית הספר, נרצה לתת מענה לתלמידים המצוינים באמצעות יוזמות ועבודות נפלאות בשעות הפנאי ולאתגר אותם בתוכניות השונות. אנחנו מנהלים איתם שיח של מצוינות – כיצד לחתור להצלחה ביחס למקום שבו היינו קודם לכן. נעבוד איתם על מצוינות לימודית וחברתית. ונעודד אותם. נעודד ונאיר ונחזק ונעזור ונהיה שם עבורם. אז קדימה לעבודה… במה אתם מצוינים?
הכותבת: עינת חסון-לזר, מורה למתמטיקה ומובילת תחום מצוינות
